עדן בן רובי הייתה אחיינית של ליאור בעלי, ומבחינתי היא הייתה אחיינית שלי. זכיתי להכיר אותה רק שש שנים, אבל בזמן הזה היא נכנסה לי ללב כמו משפחה שתמיד הייתה שם. היינו יחד בחופשות משפחתיות, והיא הייתה באה לבקר אותנו הרבה. היא הביאה איתה נוכחות נעימה, שמחה, צחוק כזה שמרגיש טבעי, בלי מאמץ.

כשנולדה הבת שלי, נוצר ביניהן קשר מיוחד מהרגע הראשון. עדן ידעה להיות עדינה ומכילה, להצחיק, להרגיע, לתת תחושה שהכול בסדר. היא הייתה שם באמת, וזה משהו שלא שוכחים. אחד הדברים שהכי כואבים לי הוא לדעת שהילדים שלי לא יגדלו להכיר אותה. הם לא יכירו את הקול שלה, את החיוך, את הדרך שבה היא נכנסת הביתה ומיד נהיה יותר קל.

עדן הייתה בת 23 בלבד במותה, תושבת נאות שקמים בראשון לציון. היא הייתה בוגרת בית הספר מרחבים לאומנויות בראשון לציון, והייתה מלאה יצירה. היא אהבה לצייר, והכישרון שלה לא היה משהו “על הדרך”. הוא היה חלק ממנה. היא ראתה את העולם דרך צבע, קו, דמיון. חברים מספרים שכל דבר היה יכול להפוך אצלה לקנבס, ושאיפה שהיא הגיעה אליה התמלאה באור. היא הייתה מצחיקה, מחייכת, מלאת שמחת חיים, ובאותו זמן גם מאוד אכפתית. אחת כזאת ששמה לב למי שלידה, דואגת, עוזרת, נותנת בלי לספור.

עדן עבדה בתוכן השיווקי ובעיצוב של קניון הבאר. שם ספדו לה כעובדת מסורה ומוכשרת, עם לב ענק ונשמה גבוהה. גם בית הספר מרחבים נפרד ממנה בכאב גדול, וסיפר על היצירתיות והדרך שבה האמנות הייתה חלק מהיום יום שלה, ועל עתיד מבטיח שהיה לפניה.

בבוקר שבת, 7 באוקטובר 2023, עדן בילתה עם חבריה בפסטיבל המוזיקה נובה ליד רעים. סמוך לשעה 6:00 בבוקר החל מטח רקטות ולאחריו חדירת מחבלים חמושים. ניצולים סיפרו שכאשר החלה ההתקפה, עדן ושתי חברותיה ניסו להימלט ולהציל את עצמן. במשך ימים ארוכים היא הוגדרה מנותקת קשר, ומשפחתה חיפשה בכל מקום וקיוותה לכל בדל מידע. ואז הגיעה הבשורה המרה, כשגופתה זוהתה.

עדן הותירה אחריה הורים, מירב ועוזי, ואח צעיר, רועי, בן 15. משפחה שבורה, וכאב שאין לו מילים.