תחשבו רגע על פברואר 2020.
אם הייתם ממש על זה, אולי שמעתם פה ושם איזה “יש וירוס בסין” כזה, אבל בואו—רובנו היינו עסוקים בלחיות. הכל עבד. אנשים טסו, יצאו, לחצו ידיים, סגרו חופשות. הבורסה הייתה סבבה, החיים זרמו. אם מישהו היה אומר לכם שהוא ממלא מחסן בנייר טואלט—הייתם בטוחים שהוא חי בפיד מאוד ספציפי ומאוד חרדתי.
ואז, בתוך איזה שלושה שבועות, המציאות התחלפה.
אצלי זה מצחיק: בקורונה עוד לא היו לי ילדים, אז לא חוויתי את ה”כולם בבית על הראש שלי” בצורה מלאה. אבל היום? היום אני לגמרי מבין. מספיק שהילדים לא הולכים לגן יום-יומיים—ואני כבר על הקצה, מנסה לעשות פגישות עם “אבא אבא אבא” ברקע. אז כן, אני מבין בדיעבד איך העולם פשוט… נסגר על אנשים, בלי התראה, והם היו צריכים להמציא את החיים מחדש.
למה אני פותח בזה? כי יש לי תחושה חזקה שאנחנו שוב באותו שלב של “טוב, קצת מגזימים”. רק שהפעם זה לא עוד גל קורונה. זה משהו הרבה יותר גדול—והוא כבר התחיל.
רגע, מי אני בכלל ולמה אני חופר לכם על זה
אני לא מפתח. אני איש מרקטינג. אבל אני איש מרקטינג שחי צמוד-צמוד לפיתוח ומוצר: פיצ’רים, זרימות, ניסויים, דאטה, כתיבה של דרישות, התווכחות על UX, ולפעמים גם “יאללה, נרים פרוטוטייפ ונראה”.
בשש השנים האחרונות אני גם בתוך עולם ה-AI—משתמש בזה, בונה תהליכים סביב זה, רואה מה זה עושה לאנשים שממש עובדים עם זה יום-יום.
והאמת? הרבה זמן נתתי לאנשים סביבי את הגרסה המנומסת. “כן זה כלי מגניב”, “כן זה עוזר”, “כן כדאי להתנסות”. כי כשאתם מספרים את הגרסה האמיתית—זה נשמע כמו סרט. כמו מישהו שנכנס לטירוף.
אבל הפער בין “הגרסה המנומסת” לבין מה שקורה בפועל כבר נהיה גדול מדי. ואם אתם קוראים את הבלוג שלי, אז אתם כנראה אנשים שאני מעריך. מגיע לכם לקבל את זה ישר.
הדבר הכי חשוב להבין: זה לא קורה “מתישהו” — זה קורה עכשיו
יש נטייה לחשוב ש-AI זה כזה… עוד טרנד. עוד טכנולוגיה. עוד “וואו”. כמו קריפטו, כמו מטאוורס, כמו כל דבר שהאינטרנט נדלק עליו לחצי שנה.
אבל פה יש משהו אחר: מספר קטן להחריד של חברות, עם כמה מאות חוקרים, מזיזות את כל העולם קדימה בקפיצות ענק. OpenAI, Anthropic, Google DeepMind ועוד כמה. מה שרובנו עושים—מרקטינג, מוצר, פיתוח “רגיל”, אנליזה—זה לבנות על הקרקע שהם שופכים.
אנחנו לא אלה שמחליטים לאן זה הולך. אנחנו פשוט קרובים מספיק כדי להרגיש את הרעידה קודם.
“זה כבר גנב לי חלק מהעבודה” — לא כסיסמה, בפועל
עד לא מזמן, AI היה כזה עוזר חמוד: נותן רעיונות, מסדר ניסוח, עושה סיכום, זורק כותרות. עדיין הייתם צריכים להחזיק את ההגה, לתקן, לכוון, לפעמים ממש להילחם איתו.
ואז משהו השתנה: הוא התחיל לסגור דברים מקצה לקצה.
לא “טיוטה”. לא “כמעט”. ממש עבודה מוגמרת.
דמיינו שאתם אומרים:
“בואו נרים דף נחיתה לקמפיין הזה. זה המסר, זה הקהל, אלה התנגדויות. תציעו מבנה, טקסטים, כותרות, FAQs, CTA, וגם וריאציות ל-A/B. אה, ושהטון יהיה X והמותג מדבר ככה.”
פעם הייתם מקבלים משהו נחמד ואז משייפים שעות.
היום, יותר ויותר פעמים, אתם מקבלים משהו שאתם אומרים עליו: “רגע… זה כבר טוב. זה כבר מוכן לעלות.”
ולפעמים—זה טוב יותר ממה שהייתם מוציאים ביום עמוס.
ואם אתם בצד של מוצר/פיתוח: אתם יכולים לתאר פלואו, לפרט מה אמור לקרות, לבקש UI ברמה בסיסית, ולהגיע ל”יש משהו שרץ” בלי להתחיל מאפס. זה לא תחליף לצוות, ברור. אבל זה מקצר תהליכים בצורה שמזיזה לכם את כל הלוח זמנים.
למה זה התחיל דווקא מתכנות (ולמה זה מגיע לכל השאר)
הדבר הכי “מתוחכם-אבל-חשוב” פה הוא שהם בחרו להפוך את ה-AI לחזק קודם כל בכתיבת קוד.
לא כי הם שנאו מתכנתים. פשוט כי לבנות AI דורש המון קוד. ואם AI כותב קוד—הוא עוזר לבנות את הגרסה הבאה של עצמו. ואז הגרסה הבאה בונה את הבאה עוד יותר מהר… אתם מבינים לאן זה הולך.
אז כן, אצל מתכנתים זה הורגש מוקדם. אבל זה לא “מוגבל לתכנות”. זה רק היה השלב הראשון.
עכשיו זה זולג לכל מקצוע שיושב מול מסך:
משפטים, פיננסים, שירות לקוחות, כתיבה, עיצוב, אנליזה, מרקטינג, מוצר, אופרציה—כל מה שמורכב מקריאה, ניסוח, החלטות, תכנון, והפקה של “דברים דיגיטליים”.
“ניסיתי פעם וזה היה מטומטם”
שומע את זה המון. וזה היה נכון.
אם ניסיתם את ChatGPT לפני שנתיים ויצאתם עם “הוא ממציא” / “זה חמוד אבל לא רציני”—הייתם במקום. ההזיות היו חלק מהחוויה.
ואני מבין לגמרי את מי שאומר “נו, ניסיתי פעם וזה היה די מעפן”. גם אני הייתי שם. בהתחלה התלהבתי בעיקר מהשטויות: לבקש ממנו לכתוב שיר באנגלית (כי בעברית זה היה אז באמת פח אשפה) בסגנון בריטני ספירס על המשפחה שלי. ברור שהאבסתי אותו במידע: מי דודה של מי, מי רב עם מי, מי תמיד מאחר, מי חושב שהוא מלך העולם—רק כדי שזה יצא מצחיק. וזה באמת יצא מצחיק, אבל זה הרגיש כמו צעצוע. משהו לספר עליו בארוחת שישי, לא כלי עבודה.
הבעיה היא שמי שנשאר עם הזיכרון הזה—מפספס שהצעצוע הפך לכלי. ובקצב כזה, הוא לא רק “עוזר” — הוא מתחיל לקחת חלקים שלמים מהעבודה שאתם רגילים לעשות בעצמכם.
אז מה זה אומר עלינו, אנשי מרקטינג-מוצר?
בואו נדבר בשפה שלנו, בלי דרמה:
- הזמן שלכם הולך להתכווץ
דברים שלקחו ימים—בריפים, מסרים, תובנות, וריאציות, ניתוחים, מסמכי מוצר, תחקירים—הולכים להפוך לשעות.
מי שידע לעבוד עם זה חכם, ישחק בליגה אחרת. - היכולת שלכם “להרים משהו” תהיה הרבה יותר עצמאית
פתאום לא כל דבר חייב לעבור דרך “יש לנו זמן לפיתוח / יש לנו מעצבים / יש לנו ריסורס”.
לא תמיד, לא לכל דבר—אבל הרבה יותר ממה שאתם חושבים. - הסטנדרט יעלה
אם פעם “מספיק טוב” עבר, פתאום מספיק טוב כבר לא מספיק. כי כולם יכולים לייצר “מספיק טוב” מהר. הערך יהיה במה שיותר קשה להעתיק: הבנה עמוקה של משתמשים, אסטרטגיה, טעם, קבלת החלטות, וניסיון אמיתי בשטח. - היתרון יהיה למי שמוכן להיות קצת חנון עם זה
מי שמוכן להתנסות, להיכשל, לחדד פרומפטים, לבנות תהליכים—יצבור שריר שכולם אחרים עוד לא התחילו לבנות.
אוקיי, אז מה עושים מחר בבוקר
לא “תקראו על זה”. תשתמשו בזה.
- קחו משימה אחת שאתם שונאים בעבודה (דוח, ניסוח, ניתוח, מסרים, טבלת מתחרים, סיכום פגישות, הצעת ניסוי)
- זרקו אותה ל-AI עם הקשר אמיתי
- תדרשו תוצאה ספציפית (לא “תעזור לי”, אלא “תבנה לי X בפורמט Y, עם Z וריאציות, ותסביר לי למה בחרת ככה”)
- ואם זה לא יוצא מושלם—תשפרו: “לא מספיק חד”, “יותר קצר”, “יותר ישראלי”, “תתאים לטון מותג”, “תן גם גרסה לקהל קר”
זה לא קסם. זה כלי. וכמו כל כלי—מי שיודע להפעיל אותו טוב, נהיה מפלצת יעילות.
ואם אתם רוצים כלל אצבע ששם אתכם לפני רוב האנשים:
שעה ביום, חודש אחד.
לא לקרוא חדשות על AI—לעבוד עם AI. כל יום משהו חדש. אחרי חודש אתם תרגישו שהראש שלכם עובד אחרת.
ומה עם כל הפחדים?
כן, יש פה גם צד מפחיד. ברור. עבודות ישתנו. חלק ייעלמו. יהיו טלטלות. יהיו מקצועות שיחטפו חזק. וגם מרקטינג לא חסין—במיוחד כל מה שהוא “ייצור תוכן” בלי עומק.
אבל אני לא כותב את זה כדי להלחיץ. אני כותב את זה כי יש חלון זמן קצר שבו רוב האנשים עדיין מתעלמים.
ומי שייכנס לישיבה ויגיד:
“הבאתי את התובנות האלה בשעה במקום בשלושה ימים”
או:
“הרמתי דמו/דף/מסמך מוצר שאפשר כבר לעבוד איתו”
יהפוך להיות האדם הכי שימושי בחדר. עכשיו. לא בעתיד.
השורה התחתונה
עברנו את השלב שזה נושא נחמד לשיחה על “העתיד”.
זה כבר כאן, פשוט לא אצל כולם באותה עוצמה.
ומי שיתחיל להתעסק בזה ברצינות עכשיו—בלי אגו, עם סקרנות—ירוויח זמן, יכולת, וכוח.
והאמת? בעידן שבו הילדים לא הולכים לגן ואתם על סף התמוטטות, כל דבר שמחזיר לכם שעה-שעתיים ביום—זה כבר לא “כלי מגניב”. זה הצלה.